פסק-דין בתיק ע"א 3734-07

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א 80486/01 (כבוד השופטת ר. ניב) לפיו נדחתה תביעתה של המערערת להחזר דמי העתקת קו מתח חשמל אותם ששילמה למשיבה (להלן: " פסק הדין").

רקע

1.         בשנת 1934 רכשה חברת הכשרת היישוב בישראל בע"מ (להלן: " הכשרת היישוב") מממשלת המנדט את זכויות החכירה ל - 99 שנים במקרקעין בהר הכרמל הידועים כגוש 11196 חלקה 4 (להלן: " המקרקעין").  

בשנת 1945 נרשמה מדינת ישראל כבעלים של מקרקעין. 

שיכון עובדים בע"מ (להלן: " המערערת") הינה חברה ליזום, תכנון והקמת מפעלי בניה ופתוח סביבתי ברחבי הארץ. לטענתה, רכשה מהכשרת הישוב עוד בשנת 1943 את זכויות החכירה במקרקעין. בפועל, נרשמו זכויותיה של המערערת בלשכת רישום המקרקעין רק בשנת 1970 (ראו שטר העברת חוזה החכירה מיום 3.9.1970, נספח ב' לכתב התביעה). הרישום התאפשר לאחר שבשנת 1968 נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בע"א 335/67 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 365 (1968) שבו הוצהר כי התנגדותה של המדינה להעברת המקרקעין מהכשרת הישוב לאחרים איננה סבירה.

2.         בשנת 1999 ביקשה המערערת לפתח את המקרקעין ולבנות עליהם. על מנת לממש את תוכניות הבניה, פנתה לחברת החשמל לישראל בע"מ (להלן: " המשיבה") על מנת שזו תעתיק לתוואי אחר עמודי מתח גבוה שביניהם מתוחים חוטי חשמל (להלן: " הקו" או " קו החשמל") אותם הקימה במקרקעין עוד בשנת 1962 (או בסמוך לכך). 

בתמורה לביצוע עבודת העתקת הקו, דרשה המשיבה מהמערערת סכום של כ - 415,000 ש"ח שאכן שולם, אם כי תחת מחאה.

3.         בשנת 2001 בוצעה עבודת העתקת הקו, ובשנה זו גם הגישה המערערת את תביעתה נשוא ערעורנו, להשבת דמי ההעתקה ששילמה.  היא טענה, בין היתר, כי הקמת קו החשמל המקורי על ידי המשיבה היתה מבלי לקבל את רשותה כמתחייב על פי הדין, וגם הדרישה להעתקת הקו בכפוף לתשלום הינה בלתי חוקית, ועל המשיבה להשיב את ששולם.

המשיבה טענה להתיישנות עילת התביעה או לחילופין שיהוי בהגשתה. לגופם של דברים טענה כי היא פועלת על פי זיכיון שהוענק לה, שקיבל תוקף סטטוטורי בפקודת זיכיונות החשמל 1927 (להלן: " הזיכיון" ו" פקודת הזיכיונות" בהתאמה); כי קיבלה את רשות בעלי המקרקעין - מדינת ישראל באמצעות מינהל מקרקעין ישראל (להלן: " המינהל") - להקמת הקו וכי זכויותיה של המערערת כפופים לרשות זו. היא הוסיפה וטענה, למעלה מן הצורך, שקיבלה בשעתו גם את אישורה של המערערת עצמה להקמת קו החשמל. 

4.         בית המשפט אמנם דחה את טענותיה המקדמיות של המשיבה בדבר התיישנות ושיהוי, בקובעו כי עילת התביעה נולדה רק בשנת 2000 או בסמוך לכך, עת נדרשה המערערת לשלם עבור העתקת הקו. אך בד בבד דחה את התביעה לגופה.

השופטת הנכבדה נפנתה לסעיף 15 לפקודת הזיכיונות לפיו למשיבה מותר להקים קווי מתח מעל לכל דרך ציבורית, ואף ברשות היחיד - ו בתנאי שאם מדובר באדמה שהיא רשות היחיד, קיבלה הסכמה של הבעלים או בהעדר הסכמה, את אישורו של הנציב העליון. בתאריך 2.8.1962 אישר המינהל למשיבה להקים את הקו. באשר לאישורה של המערערת עצמה, נוסף או במקום האישור דלעיל, הרי שזכויותיה במקרקעין היו שנויות במחלוקת, ונוהל בגין האמור הליך משפטי שהסתיים בשנת 1968 בפסק דינו של בית המשפט העליון (ע"א 335/67), כשרק בשנת 1970 נרשמו הזכויות על שמה. זאת ועוד, המערערת התקשתה להוכיח כי רכשה את חלקה 4 מהכשרת הישוב במועד שבו לטענתה נרכשה (1943). החוזים שהציגה המערערת התייחסו לחלקות 2 ו - 3 וגם ייפוי כוח שנחתם על ידי הכשרת היישוב התייחס לחלקות 1-3 בלבד. מהאמור הסיק בית המשפט כי טענתה של המערערת להיותה 'בעלים' בעת הקמת הקו, ממנו דרושה הסכמה על פי סעיף 15 לפקודת הזיכיונות, לא הוכחה.

עוד נקבע כי על פי תנאי שטר החכירה שנחתם על ידי הכשרת היישוב בשנת 1934, חכירת המקרקעין על ידה היתה כפופה לעבודות לטובת הציבור. על כן, משהועברו זכויות הכשרת הישוב למערערת בשנת 1970, אין האחרונה יכולה לפגוע בזכויות צד שלישי (המשיבה) שהוענקו לה מימים ימימה. זאת ועוד; ככל שיכולה היתה המשיבה לברר את זהות המחזיק במקרקעין בעת הקמת הקו, היא קיבלה גם את רשותה של המערערת ותיאמה עימה את הצעת הקו. בכך נסמכה השופטת הנכבדה על עדותו של מר שטרמר, מי ששימש משך 15 שנים מזכיר מחוז חיפה אצל המשיבה, הגם שהיתה מפי שמועה, אך בהיותה חריג לכלל הפוסל עדות שכזו.

טענה נוספת של המערערת, שנדחתה אף היא, היתה כי אישורה היה לקו מתח נמוך בלבד, ובהתקנתה קו מתח גבוה חרגה המשיבה מההרשאה שהוענקה לה. בית המשפט קבע כי התאום ופקודת העבודה התייחסו לקו מתח גבוה, ולכן אין נפקא מינה אם בתחילה הותקן קו מתח נמוך ורק לאחר מכן קו מתח גבוה. 

בית המשפט הוסיף ודחה את טענת המערערת כי גם אם נתנה הרשאה למשיבה לעשות שימוש במקרקעין, הרי שלכל היותר המשיבה היא 'בר רשות' במקרקעין, ואילו היא - המערערת - זכאית לבטל את הרישיון בכל עת. נקבע כי גם אם רשאי בעל מקרקעין לבטל בנסיבות מסוימות את ההרשאה שנתן, יש לבחון האם שיקולי צדק אינם דורשים לפצות את בעל ההרשאה שזכותו הגיעה לכלל סיום. במקרה דנן, אם מבקשת המערערת להעתיק את הקו, עליה לשאת בהוצאות הכרוכות בכך, לאחר שההשקעה שהושקעה על ידי המשיבה בוצעה על יסוד הסכמתה.

טענת המערערת ביחס לגובה סכום ההעתקה וסבירותו לא נבחנה, משום שהיא לא הועלתה קודם לכן.

על שום כל אלה, הערעור שלפנינו.

5.         המערערת חוזרת על טענתה כי המשיבה לא קיבלה ממנה או מהכשרת היישוב, החוכרת הקודמת, רישיון לשימוש במקרקעין. גם אם די ברישיון שניתן לה על ידי המינהל, הרי שניתן לבטלו בכל עת, מבלי לפצות את בעל ההרשאה. הדבר גם עולה בקנה אחד עם סעיף 15 לפקודת הזיכיונות הקובע מפורשות כי באם תיגרם הפרעה כלשהיא כתוצאה מהקמת קו החשמל, מתחייבת המשיבה להחזיר את המצב לקדמותו וליתן פיצוי לבעלי הזכויות. גם שיקולי צדק כשימוש ארוך הטווח אותו עשתה המשיבה בקרקע מבלי ששילמה על כך כל תמורה ויתר נימוקי המערערת תומכים בביטול הרישיון הבלתי הדיר ללא תשלום פיצויים. קל וחומר כאשר עסקינן ברישיון הדיר, אם בכלל ניתן על ידה למשיבה. עוד חוזרת המערערת על טענתה כי הרשאה למשיבה, ככל שהיתה, היתה לקו מתח נמוך, גם על פי מסמכיה ותשריטיה של המשיבה עצמה, כאשר במהלך השנים שידרגה המשיבה את קו המתח מנמוך לגבוה, ולכך בוודאי לא ניתן רישיון.

המערערת גם מלינה על כך כי בית המשפט התעלם מטענתה כי התב"ע החלה על המקרקעין שוללת קו חשמל, ועל מנת להגשים דבר חקיקה זה - אליו כפופה אף המשיבה - חובה היה עליה להעתיק את הקו. מוסיפה המערערת כי לדרישת המשיבה לקבל דמי העתקת קו אין עיגון בחוק. בעוד שהמשיבה גובה את עלויותיה, לרבות עלויות בגין עבודות התשתית, מהתושבים המבקשים לחבר את דירותיהם לחשמל, הרי שדרישתה ממנה מהווה כפל אף שילוש תשלום בגין אותו השירות. לשיטתה, די היה לטעון בכתב התביעה כי הדרישה הימנה היתה שלא כדין, שאז הנטל עובר למשיבה להוכיח כי הדרישה היא כדין וזאת בשל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

6.         לטענת המשיבה, לא חלה עליה כל חובה לקבל את הסכמת החוכרים להקמת הקו, ומשעשתה זאת היה זה למעלה מהדרוש. היא מדגישה כי בשנת 1962, ממילא לא הוכחו זכויותיה של המערערת במקרקעין. זאת ועוד; המערערת מבקשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, מקום שזו קבעה כי בוצעה פניה מטעמה למערערת לצורך תיאום הקמת הקו, וזו ניתנה על ידי נציגה המוסמך. התערבות מעין זו שמורה למקרים יוצאי דופן, מה שאין כך במקרה זה.  לטענת המשיבה, הרשות שניתנה לה היתה רשות בלתי הדירה, ופרשנות המערערת את סעיף 15 לפקודת הזיכיונות משוללת כל  בסיס: החזרת המצב לקדמותו מיוחסת לשלב הכניסה למקרקעין לשם הקמת מתקני חשמל ומקום שבו נגרם נזק ישיר ומיידי למקרקעין. הסעיף לא נועד לחייבה לפנות את המקרקעין או לפצות את הבעלים שנים רבות לאחר שהוקם הקו. היא גם מדגישה כי ביטול רישיון במקרקעין הינו בשיקול דעת של בית המשפט השוקל אף שיקולי צדק, ובנסיבות העניין יש להתנות את ביטול הרישיון בפיצוי כספי.